אחת הפסיקות המעניינות שקראתי לאחרונה עסקו בשאלה של מגע בכפייה ברכב לאחר מסיבת שכללה אלכוהול בסיום קורס פיקודי. אעיין בפסיקה הזו בשלושה רבדים- היבטים משפטיים, רגשיים וארגוניים-
אחת השאלות המשפטיות המהותיות הינה- היא מתי חיזור הופך להטרדה מינית?- במקרה הנדון היה מדובר במגע ללא הסכמה, קרי חשש למעשה מגונה. האם מדובר במעשה מגונה- מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני?. הפסיקה שלפנינו, מתייחסת לשני קולגות בתפקידים בכירים במשטרה, שניהם מכירים מהעבודה, שניהם חוזרים ממשימה, מבושמים קלות, חניכים באותו קורס יוקרתי. ברכב עוד שני קצינים/ות נוספים. האם עסקינן בהטרדה מינית או מדובר בחיזור לגיטימי בין שני קולגות? נשאלת השאלה, מתי עובר הגבול בין חיזור להטרדה?
הרובד השני מתייחס להיבטים הרגשיים- תגובת המתלוננת. המתלוננת – עורכת דין בהכשרתה – היא קצינת חקירות מזה שנים רבות, ומשמשת כיום כראש מחלק ביחידת חקירות מובחרת. מה היתה תגובתה לאירועים וכיצד התגובה הזו קשורה להעברת מסרים ביצירת סביבת עבודה מכבדת?
הרובד השלישי מתייחס להיבטים הארגוניים- איך ממשיכים לעבוד מכאן? והאם המעורבים באירועים של הטרדה מינית יכולים/ות בכלל לחזור לעבוד יחדיו?
כדי להשיב על שהאלות הללו, נסקור את האירוע הנדון-
הנילון הוא קצין משטרה בדרגת רב-פקד (רפ"ק), אשר שימש כעוזר אישי בלשכת אחד מניצבי המשטרה. בתקופה הרלוואנטית לכתב האישום השתתף כחניך בקורס פיקוד-ומטה (פו"מ) של משטרת ישראל, שנערך במכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש. מדובר בקורס פיקוד בכיר לקצינים בדרגת רפ"ק ומעלה המיועדים לקידום.
בשעות הערב המאוחרות, התקיים ערב יחידה לחניכי הקורס – מסיבת קריוקי – במועדון בנמל תל-אביב. מדובר במסיבה שהתקיימה לקראת סיום הקורס, כשבועיים לפני סיומו. מרבית החניכים בקורס יצאו למסיבה בכלי רכב משטרתיים, עמם שבו למכללה לאחר שהסתיימה. הנילון, יצא ברכב משטרתי יחד עם שלושה חניכים נוספים. הנילון ליטף את שערה וירכה של המתלוננת ברכב מספר פעמים וניסה להכניס את אצבעו לפיה . היא ניסתה להוריד את ידה מפיו. בשלב מסוים ביקשה מהנהג לעצור את הרכב מאחר והיא חשה ברע ויש לה בחילה.
הנילון מעיד על כך שהאוירה ברכב היתה טובה ושובבית- "ברכב נשמעו דברי צחוק, מעשי משובה ומעשי שובבות מצד כל הנוסעים.". יתרה מזה כפר בטענה של ליטוף: ""הנאשם לא ליטף אותה, הוא ישב בצמוד אליה. מדובר ברכב קטן מאוד… בהחלט היה מגע בין האנשים, אבל זאת בגלל שהנאשם ניסה לסייע לה בדרכו", ובהמשך: "בכל פעם שכתוב כי היה מגע כל שהוא בין הנאשם לבין המתלוננת, מדובר רק במגע שנועד לסייע לה ו/או נוצר עקב הצפיפות של הרכב הוא תולדה של מצבו של הנאשם שהיה מבושם לאחר מסיבה עם שלושה אנשים שהיה משוכנע שהיו מבושמים איתו…" .
המתלוננת לעומת זאת, תיארה את האירוע מנקודת מבטה כך- "עוד לפני שיצאנו מהחניה בנמל, הנאשם אוחז ביד שמאל שלי עם 2 הידיים שלו ומתחיל למשש אותה.. זה היה נראה לי מוזר אבל לא עשיתי עם זה שום דבר בהתחלה. היה שיח על עניין החיוב יתר, צחקנו היו כמה הלצות… המשך של האווירה שהיתה בפנים, אווירה נעימה. תוך כדי הוא אוחז לי ביד ואני לא מבינה מה קורה וזה נפסק. לא ייחסתי לזה חשיבות. אנחנו מתחילים לנסוע. באיזשהו שלב הוא מלטף לי את הרגל (מדגימה) . אני מרגישה לא נוח ועדיין לא אומרת שום דבר. כל מה שאני מתארת עכשיו קרה ב-10 דקות של נסיעה. באיזשהו שלב הוא לוקח את האצבע שלי המורה ומכניס לפה שלו (מרימה אצבע מורה) . קפאתי במקום. אני לא מבינה מה קורה. הוא מלקק לי את האצבע, האצבע שלי בתוך הפה שלו. אני מושכת את האצבע. החבר'ה מקדימה משוחחים תוך כדי, יש שיחה ברכב. לא היה שקט. הוא שוב לוקח לי את היד, זה כמו ריטואל שחוזר. ממשש לי את היד, ממשש לי את הרגל, מכניס את האצבע ומלקק אותה".
המתלוננת תיארה את תחושותיה הקשות באותו הרגע, כמו גם חוסר יכולתה להגיב. לפי עדותה, במהלך שירותה רב השנים במשטרה היא לא הוטרדה מינית והיתה גאה על כך, וכאשר מתוקף תפקידה ליוותה נפגעות תקיפה מינית אף נהגה לשאול אותן מדוע לא הגיבו בעת האירוע. לדבריה, המצב טפח על פניה ו"לא הצלחתי להגיב. חוץ מזה שאני מושכת את היד. פעם שלישית שזה קרה אמרתי 'די' ומשכתי את היד. מאותו רגע התחלתי להרגיש ממש רע. התחילו לי בחילות ממש קשות. היה לי סוג של קוצר נשימה".
התגובה הזו של קיפאון היא אחת התגובות הנפוצות ביותר במקרים של הטרדות מיניות. היינו מצפים/ות שבצקרה כזה, נגיב, נצעק, נסטור אולם למעשה באופן בלתי מודע הגוף שלנו משתתק. הגוף שלנו "קופא" מתוך מנגנון הגנה בלתי מודע שבא לבחון מה הסכנה האורבת לנו. מעין מנגנון השהייה שבא לבחון מה הפתרון הטוב ביותר בסיטואציה הבלתי נורמלית שנקלענו אליה. הגוף פועל אולם הנפש רושמת. ובדר"כ מוטרדים/ות יוצאים מהסיטואציה הזו בתחושה של מפח נפש, תחושה של שיתוק וחוסר שליטה להגן על עצמם/ן. תחושת אכזבה, תסכול ובעיקר אשמה ובושה.
במקרה הנדון קצינה, חוקרת עבירות מין, עורכת דין, מפקדת שהגיבה כמו כולנו- קפאה במקום.
אחד המסרים המרכזיים שעלינו ללמוד מהאירוע היא האמפתיה והתמיכה שעלינו להעניק לעצמנו (אם חלילה היינו במצבים כאלו) ולאחרים/ות. לא לשאול- איך לא הגבת? למה לא אמרת כלום? למה לא סטרת לא? המתלוננת עצמה מעידה בכנות- ""ברוב המקרים הקורבן הופכת להיות שק חבטות כזה. אני מודעת למעמד שלי בתוך המערכת. איך לא הגבת, מה לא עשית, איך לא אמרת שום דבר". תחושת האשמה הזו גורמת ל97% ממוטרדים/ות במקומות עבודה לא להרים דגל אדום ולא לשתף גורמים בארגון על מעשה ההטרדה. ההמלצה שלי היא להיות אמפתטי/ת, לגלות חמלה. לתמוך. ההתנהגות הזו נורמלית במציאות הבלתי נורמלית שנקלענו אליה.
המלצה נוספת -להבין שהאחריות על ההתנהגות האישית היא של כל אחד ואחת מאיתנו. עלינו לשים לב לתגובות הצד השני, להקשיב, לכבד, להתחשב. וגם, להכיל ולתמוך מתלוננים/ות שבוחרים לשתף אותנו במה שאירע להם. ן.
הצד המשפטי והרגשי ברורים- אולם מה קורה עם הצד הארגוני. כששני עובדים/ות שלי מעורבים/ות בהטרדה מינית האם הם יכולים לעבוד יחדיו? גם אם מצאתי שלא היתה הטרדה מינית אלא התנהגות שגרמה לחוסר נוחות?
המתלוננת מספרת – "בבוקר שלמחרת היה מסדר מוקדם, לקראת טקס ביקור המפכ"ל, שלחתי סמס לחניך תורן שאני לא מרגישה טוב. לא הצלחתי לקום מנטלית. ניסיתי לעבד את מה שקרה. בכל זאת שבועיים לפני סיום קורס. אני רוצה לציין שהקורס… זה משהו מאוד חשוב לקריירה, מרגש לעבור אותו. הדבר האחרון שאתה חולם שיכול לקרות לך בקורס, מאוד הפחיד אותי ההשלכות של הדבר הזה. המתלוננת אזרה כוחות ובסופו של דבר הצליחה לקום מהמיטה, להתארגן ולצאת לאולם לטקס. המתלוננת תיארה כי ציפתה להתנצלות ובקשת סליחה מהנאשם, אך הלה התנהג באופן הפוך לגמרי: "יצא שהוא יושב לידי ויש טקס עם המפכ"ל. אני מכווצת כולי והוא לא אומר מילה. הוא רגיל כאילו שום דבר לא קרה ".
איך אפשר לעבוד אחד השני/ה לאחר אירוע כזה? להיפגש בארבע עיניים? להיות בדיון משותף? . אחד המסרים המרכזיים שלטעמי מקומות עבודה צריכים להעביר מסר חד משמעי שהגבול בין מהי התנהגות רצויה או לא הוא לא החוק למניע ת הטרדה מינית אלא השאלה האם זה ראוי או לא ראוי בסביבת העבודה. על ארגונים להציב קו ערכי גבוה יותר שמדבר על הראוי. לא כל מה שמותר הוא ראוי. במקרה הנדון מדובר על קולגות, שניהם נשואים ולא אחד לשני/ה- האם ראוי שמנהל ינהג כך? יחזר אחר ולגה במגע כ"כ ישיר ובוטה? האם יכול היה לעשות זאת בדרך אחרת שתאפשר המשך עבודה גם אם יקבל סירוב.
מבלי להשימע פטרונית או מוסרנית, מקום עבודה שונה לחלוטין מבית קפה או חוף הים. אם מישהו/י מחזר/ת אחריי באופן כה ישיר בבית קפה אני יכול/ה לבחרו האם לחזור לבית הקפה. אם דבר כזה קורה במקום העבודה- יהיה לי קשה לעבוד עם אותה קולגה או אפילו להיות בחדר שנינו לבד- גם בענייני עבודה.
השאלה מהי ההתנהגות הראויה? היא שאלה שכל מקום עבודה צריך לגבש לעצמו בייחוד בכל קשור לשיח, למגע, למערכות יחסים, לאילו מסרים (וכיצד) עוברים במדיה הדיגטלית וכד'.
מורכב- אבל אפשרי!
